ברפואה המודרנית המניעה תופסת מקום חשוב ביותר.
מניעת התפתחות הבעיה, מניעת נזק אפשרי וכמובן מודעות הקהל הרחב מהווים את אבני היסוד.
דוגמא קלאסית היא המיפוי הגנטי המאפשר זיהוי של גנים המהווים סמן ברור להתפתחות מחלות שונות.
באורתודונטיה נושא המניעה מתמקד באיבחון המוקדם והטפול הנדרש וכן יצירת המודעות בקהל הרחב.
האיבחון המוקדם
- חסר גנטי של שיניים
אחוז מסוים באוכלוסייה הכללית סובל מחסר מולד של שיניים, כאשר הנפוצות ביותר הן שיני הבינה, שן חותכת עליונה, ומלתעה תחתונה. הנטייה לחסר היא גנטית ומועברת מדור לדור
הזיהוי המוקדם של מתבסס על היסטוריה המשפחתית ומצריכה איבחון מוקדם על ידי צילום רנטגן (כגון פנורמי).
זמן ראשוני לאיבחון מומלץ – גיל 5. במקרה של זיהוי מלתעה תחתונה, מומלץ לעקור את הטוחנת הנשירה (E) ורצוי מוקדם ככל הניתן עוד טרם בקיעת הטוחנת הקבועה. הטוחנת הקבועה והאחרות אחריה יבקעו תוך סגירת מקום השן הקבועה החסרה.
חשיבות הטיפול – מניעת צורך עתידי בטיפול אורתודונטי מורכב או שתלים להשלמת השן החסרה.
ברוב המיקרים בקיעת השיניים, תהיה בצורה מספקת למקום השן החסרה וכל טיפול משלים אחר יהיה פשוט וקל יותר
- שיניים בולטות
בליטות השיניים העליונות לעומת התחתונות יכול לנבוע מסיבות שונות:
- לסת תחתונה אחורית (נפוץ)
- לסת עליונה בולטת
- הרגל מציצת אצבע / שפה
הבליטות מלווה בד"כ בהרגל נוסף – שפה תחתונה לכודה (trapped lower lip) – השפה התחתונה ממוקמת מתחת השיניים העליונות ומחמירה את הבליטות על ידי הטיית החותכות העליונות קדימה והטיית החותכות התחתונות לאחור ויצירת צפיפות.
בליטות זאת מהווה גורם סיכון לטראומות בשיניים העליונות ואכן אנו נתקלים במספר לא מועט של מיקרי טראומה המסתיימים במקרה הטוב בנזק לאמייל – שברים ועד לנזקים חמורים avulsion (יצאת השן / שיניים במלואן מתוך העצם).
איבחון – עם בקיעת החותכות העליונות.
הטיפול הנדרש –יש להפנות לאורתודונט להתאמת המיכשור המתאים. במיקרים רבים הטיפול ילווה גם בהפניה לקלינאי/ת תקשורת.
- הרגל דחיקת לשון
דחיקת לשון היא הרגל הנובע מחוסר המעבר מבליעה תינוקית לבליעה בוגרת. עם ההפסקת ההנקה ובקיעת השיניים הנשירות, צורת הבליעה מתחלפת מבליעה תינוקית, שבה מיקום ומנח הלשון מותאם ליניקה משד האם, לבליעה הבוגרת בה מיקום הלשון משתנה תוך שילוב השפתיים בתהליך הבליעה.
דחיקת הלשון יכולה להיות לעיתים יחד עם הרגל מציצת אצבע או מישנית לה לאחר הפסקת מציצת האצבע.
דחיקת הלשון תתבטא גם בזמן דיבור (הפרעת דיבור – שינשון) ותגרום למנשך קידמי פתוח (open bite) והגדלת המנשך האופקי.
תופעת לוואי חמורה המתלווה לדחיקת לשון היא נשימת הפה, שעליו נרחיב בהמשך.
איבחון ההרגל צריך להיעשות מוקדם ככל הניתן ויכול להיעשות על ידי הורים או גננת – מכאן חשיבות המודעות.
לצערי, במיקרים רבים, זיהוי ההרגל נעשה רק עם הפניה לבדיקה אורתודונטית. בשלב זה הצלחת הטיפול בהרגל לא ברורה. במיקרים של הרגל קיים שלא נפתר, סיכויי ההצלחה של הטיפול האורתודונטי נמוכים וסיכויי התמט (חזרה) גבוהים
הטיפול בדחיקת הלשון צריך להיעשות מוקדם ככל הניתן על מנת למנוע את השתרשותה והתפתחות תופעות הלוואי בסגר. הטיפול יכלול הפניה לקלינאי/ת תקשורת ובמיקרים מסוימים יהי צורך בטיפול אורתודנטי כגון גודר לשון.
במיקרים קיצוניים, כוח הלשון הוא חזק ולא נשלט ויכול להביא לתופעות לוואי כגון הגדלת המנשך העובר האופקי, הופעת סימנים (imprints) על הלשון עד כדי פציעה, או שקיעת המכשיר ברקמה הרכה הפלטינאלית, כל זאת עקב הכוח הרב המופעל על ידי הלשון על המכשיר. במיקרים אליו ניתן לנסות לעקוב תוך התאמה מסוימת של המכשיר ובמיקרים קיצוניים יש להוציא את גודר הלשון.
- מציצת אצבע
מציצת אצבע היא הרגל הנובע מצורך פסיכולוגי ולרוב הוא "ממשיכו" של המוצץ.
נוכחות האצבע בין קשתות השיניים יביא לתופעות הלוואי הבאות:
- דחיפת הלסת העליונה קדימה והטיית השיניים תוך כדי הבלטת השיניים החוצה
- עיכוב גדילת הלסת תחתונה
- היווצרות הרגל של דחיקת לשון בבליעה ודיבור
- לעיתים – היווצרות זיהומים מסוגים שונים בחלל הפה ו/או על האצבע
חשוב מאוד לאבחן ולטפל בהרגל מוקדם ככל הניתן. עם הפסקת השימוש במוצץ (גיל ממוצע 3 שנים) חשוב לוודא שאין הופעת ההרגל (מודעות הקהל).
עם זיהוי ההרגל , השלבים המקובלים בטיפול כוללים שיחת הסברה לילד / ה על חשיבות הפסקת ההרגל. יש מיקרים בהם הילד/ה מבינים את ההסבר וההרגל מופסק ביוזמתם. במידה ולא, הכלי היעיל היחידי לטיפול בהרגל הוא גודר הלשון. יצירת המחסום הפיזי ויצירת תנאים לא אופטימאליים למציצת האצבע מפסיקה מיידית את ההרגל. חשוב להסביר להורים שהילד/ה יחוו סוג של "משבר פסיכולוגי" שיתבטא בצורות שונות החל מתלונות על אי נוחות, חוסר שינה, בכי למשך כמה ימים ולאחריהם הילד/ה מסתגלים.
יש להשאיר את המכשיר עד לוידוא שההרגל הופסק.
תופעה מעניינת היא השיפור העצמי המופיע בהפרעות הסגר: השתפרות המנשך העובר האופקי והסגר הפתוח, הקורים בזכות הוצאת האצבע כגורם בין קשתות השיניים.
- נשימת פה
נשימת פה היא הרגל הנוצר עקב חסימת דרכי נשימה כתוצאה מאלרגיות, פוליפים מוגדלים, מחיצת אף סוטה וכד' היוצרים חסימה בדרגות חומרה משתנות. הרגל נשימת הפה יכול להיות גם מישני להרגל אחר כגון: מציצת אצבע ומנשך קידמי פתוח.
נשימת הפה איננה בריאה מכמה סיבות והעיקריות שבהן: חסר הסינון של האוויר הנכנס, חסר התפתחות הסינוסים, עליה בנטיה לעששת, הליטוזיס, הפסקות נשימה בשינה וחסר בזמן REM (שלב חשוב מאוד בשינה ), הגורמים להיפר-אקטיביות והפרעות התנהגותיות אחרות.
נשימת הפה מלווה במגוון תופעות לוואי במבנה הפנים והלסתות ובשיניים.
על מנת לאפשר מעבר אוויר נוצר הצורך למקם את הלשון במיקום נמוך ככל האפשר. מיקום אנורמלי זה יגרום להיצרות הלסת העליונה, יצירת מגעי סגר לא תקינים, גלישת הלסת הצידה (סטיה פונקציונאלית) וגידלה אסימטרית של הפנים. סיכון נוסף הוא העלייה בסיכויים לכליאת שיניים.
האיבחון צריך להיעשות מוקדם ככל הניתן ויש לטפל בהקדם במקור הבעיה. ההרגל עלול להפוך להרגל מושרש וכל טיפול לא יהי אפקטיבי.
סטיה פונקציונאלית, היצרות הלסת העליונה חייבים להיות מטופלים בהקדם האפשרי ומומלץ כבר עם הבקיעה המלאה של הטוחנות הראשונות העליונות (גיל 7 לערך).
הרחבת הלסת העליונה תעשה על ידי האורתודונט/ית והיא תהליך פשוט ודי קצר ובעזרת מכשיר פנימי מודבק.
- אבדן מוקדם של שיניים
אבדן מוקדם של שיניים יכול להיות תלוי בכמה מצבים כגון טראומה או עקירה. עשת מהווה גם סוג של אבדן מקום. הסיבוך הישיר באבדן מוקדם של שיניים הוא אבדן מקום, היצרות הקשת, כליאת שיניים ולעיתים אבדן הדרכה לשיניים אחרות.
אבדן מוקדם – טוחנות נשירות.
אבדן מוקדם של טוחנות נשירות מחייב התייחסות על מנת למנוע אבדן מקום או בקיעת יתר של שיניים נגדיות. בספרות החשיבות מיוחסת בעיקר לטוחנת הנשירה השניה (E).
אבדן / נשירה מוקדמת של ה E כאשר השן המחליפה הקבועה לא בקעה, מחייבת השמת שומר מקום חד / דו צדדי בהתאם למקרה.
אבדן ניב נשיר
הניב הקבוע היא השן האחרונה לבקוע בקשת העליונה. אבדן מוקדם של הניב הנשיר לרוב יהיה עקב צפיפות חמורה. בלסת התחתונה הבעיה פחות מודגשת אך קריטית בלסת העליונה. עקב אבדן מקום תיתכן הפרעת בבקיעה (retained) או בקיעה במיקום לא טיבעי של הניב הקבוע.
נשירה מוקדמת של הניב הנשיר מחייבת הפניה לאורתודונט להחלטה על הטיפול: שומר מקום או מעקב או אחר.
- טוחנת נשירה מקובעת
תופעה יחסית נפוצה שבה הטוחנת נשירה עוברת התקבעות לתוך העצם.
שן העוברת התקבעותמסוג זה, איננה מתנהגת בצורה תואמת לשיניים הסמוכות, נהפוך היא, היא "מתנהגת" כשתל. בשלב ראשון השן תראה "כאילו לא בוקעת" ונמוכה יותר מהשיניים השכנות, ובשלב שני היא תגרום לעיוות הקשת שבו השיניים השכנות עוברות הטיה לכיוון השן המקובעת
איבחון – קליני לאיבחון התופעה
הטיפול – עקירה ושומר מקום במידת הצורך.
- שיניים כלואות
שיניים כלואות הן תופעה נפוצה יחסית.
הכליאה יכולה להיות קשורה לנוכחות עצם זר כגון שן עודפת ועוד, המייצרים מחסום פיזי לבקיעת השן.
הניב העליון היא השן הכלואה באחוז גבוה יותר לעומת שיניים אחרות (0.3%).
קיים מרכיב גנטי מובהק וניתן לראות לא מעט מיקרים של אחים הסובלים מאותה תופעה של ניב כלוא.
הטיפול בניב כלוא מורכב, מצריך חשיפה כירורגית ולאחר מכן משיכה אורתודונטית למקומה. התהליך חובן בתוכו סיכון לפגיעה בשורשים של שיניים סמוכות, היווצרות אנקילוזיס של השן הכלואה לפני ובמהלך המשיכה. חובה לבצע CBCT לפני תחילת הטיפול בניב הכלוא.
סטטיסטית אחוזי ההצלחה למשיכת ניב כלוא יורדים עם הגיל, ומעבר לגיל 30 מקובל בספרות להמליץ על עקירת השן.
האיבחון המוקדם חשוב ביותר. עיכוב בבקיעת השן מחייב צילום ובדיקה לזיהוי גורם זר. במידה וקיים – חשוב מאוד לסלקו מיידית ובכל גיל.
האיבחון המוקדם למניעת ניבים כלואים מתבסס על איבחון הנטיה הגנטית – כלומר הידיעה על הנטיה (שאלון הרפואי) וביצוע ברור מוקדם. בד"כ ברור זה חייב להיעשות על ידי רופא השיניים לילדים ובמקביל עם יצירת המודעות בקהל הרחב.
במידה וקיים חשד להיתכנות לכליאת הניב, חשוב לבצע צילום פנורמי בגיל 9.5 לערך.
איבחון הניב הכלוא נעשה על ידי האורתודונט ובהתאם לזווית הבקיעה והמיקום בה הניב נמצא. במידה ויש איבחון לסיכון לכליאה, ההמלצה היא עקירת הניב הנשיר. במידה ומבוצעת בעיתוי הנכון (גיל 9.5-10) הניב יבצע, באחוז גבוה מהמיקרים "תיקון" מסלול באופן עצמי. יש לעקור הניב הנשיר בשני הצדדים על מנת למנוע תזוזה אסימטרית של השיניים השכנות.
